<h1>כל בו הלכ' אבל סימן קי"ד</h1>
<h2>דף יט.</h2>
כיצד מנחמין אותן אחר שקוברין המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות וכל המלוין המת עומדין להן שורה לפני שורה והאבלים עומדין לשמאל המנחמין וכל המנחמין באים אצל האבלים ואומרים להם תנוחמו מן השמים ואח"כ הולך האבל לביתו ובכל יום משבע' ימי אבלו באין בני אדם לנחמו בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו.
<h2>דף מו:</h2>
ירושלמי [כתובות פי"ב ה"ג] במסכת שבועות רבי היה מצוה לתלמידיו ותהא ארוני נקובה לארץ שיעשה נקב בארון מלמטה ושוב אינו צריך להסיר הקרש. ושמעתי טעם הדבר כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
<h2>דף מז:</h2>
עפר הקבר אינו נאסר בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר בנין אסור בהנאה. והבונה קבר למת אינו נאסר עד שיקבר בו המת אבל הטיל בו אפילו נפל אסור בהנאה. והבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי קבר זה אסור בהנאה מפני כבוד אביו.
אין מפנין המת מקבר לקבר ואפילו מבזוי למכובד. ואם היה בתוך שדהו מפנהו ואפילו ממכובד לבזוי.
ובמקום שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק הארונות בבית הקברות מספידין ואפילו לאחר שנים עשר חודש. [מ"מ] אין מעתיקין ממקום למקום שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראים מיום הדין וזכר לדבריו ישנתי אז ינוח לי. ובשמואל מהו אומר למה הרגזתני. ואם יצוה לקברו בביתו ולהעתיקו לבית הקברות מצוה לקיים דבריו. [ואם יש אונס שחוששין למחטטין הקברות כיון] שמשום כבוד המתים עושין כך מותר שאין לך בלבול יותר מן החטיטה. כיוצא בדבר אין מוליכין המת מעיר לעיר ואם להקבר אצל אבותיו מותר שנאמר ושכבתי עם אבותי. ומח"ל [להוליכו לארץ] מעתיקין שכל הנקבר בארץ מוחלין לו כל עונותיו שנאמר וכפר אדמתו עמו ולא דומה מי שקולטתו מחיים למי שקולטתו לאחר מיתה.
והמת אסור בהנאה חוץ משערו. וכן ארונו ותכריכיו אסורין בהנאה ואין ההזמנה אוסרת אותן עד שיגעו במטה הנקברת עמו.
<h2>דף מח:</h2>
וכלים שזורקין על המת ועל המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה אם הגיעו להן.
<h2>דף ע:</h2>
מצות עשה מדבריהם לנחם אבלים.
